פסק-דין בתיק ת"ק 33567-07-12

1.         א.         עסקינן בתאונת דרכים, שאירעה בין רכב התובעת, אשר חנה בחניה בקניון ובעודו בחניה, פגע בו רכב שהיה נהוג בידי הנתבע 1 (להלן:"הנתבע").

הנתבעים הכירו באחריות הנתבע לאירוע הנדון, אך המחלוקת שעדיין נותרה בין הצדדים בשאלת ראשי הנזק - הביאו הצדדים מחלוקת זו להכרעת בית המשפט.

ב.         הנתבעת 3 (להלן:"הנתבעת") שילמה לתובעת פיצוי בהתאם לדו"ח שמאי מטעמה וכמו כן פוצתה התובעת חלקית עבור שכ"ט שמאי שהובא מטעם התובעת.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים נבעה בהפרש בין שיעור ירידת הערך אשר קבע שמאי מטעם התובעת ובין שיעור ירידת הערך אשר קבע שמאי מטעם הנתבעת.

2.         מחלוקת זו - בשאלת שיעורי ירידת הערך- באה על פתרונה באמצעות הסכמת הצדדים, אשר בהגינותם הסכימו להעמיד את ירידת הערך בשיעור של 19%, אך עדיין נותרה שאלה נוספת השנויה במחלוקת בין הצדדים, כיצד יש לחשב את ירידת הערך: האם יש לחשב משווי הרכב ביום האירוע או האם יש לחשב משווי הרכב ביום מתן פסק הדין.

3.         א.         ההסכמות הנ"ל, חסכו זמן דיוני וגם חסכו מזמנם של הצדדים ולאחר ההסכמות הנ"ל, הסכימו הצדדים להשאיר שאלת מועד החישוב להכרעת בית המשפט - זאת לאחר שכ"א מהצדדים ימציא לבית המשפט שווי הרכב ליום האירוע ואת שווי הרכב להיום ולאחר מכן, ייתן בית המשפט את פסק דינו.

ב.         כל אחד מהצדדים, באמצעות השמאי מטעמו, המציאו לבית המשפט את שנתבקש מהם - בדבר שווי הרכב, כאמור לעיל.

4.         א.         א)         אין מחלוקת בין השמאים בדבר הערכת שווי הרכב ליום האירוע, שכן

השמאי מטעם התובעת, מר עידן ויקטור (להלן:"מר עידן") קבע בסעיף 7 לחוות דעתו את שווי הרכב ליום האירוע לסך של 134,986 ש"ח וגם השמאי מטעם הנתבעת מר יצחק זריהן (להלן:"מר זריהן") קבע בסעיף 10 (בפרק הסיכום) את שווי הרכב ליום התאונה לסך של 134,986 ש"ח.

ב)         במסמך הנוסף, שהעביר מר עידן לבית המשפט לאחר הדיון של יום 20.12.12 חזר מר עידן על אותם נתונים, כפי שהובאו על ידו בסעיף 7 לחוות דעתו.

ג)          במסמך הנוסף שהעביר מר זריהן, קבע מר זריהן את ערך הרכב  לסך של 115,000 ש"ח - נכון לחודש דצמבר 2012 ובהגישו את ערך הרכב, ביקש גם לחייב לשלם לתובעת לפי שווי הערך ביום מתן פסק הדין.

5.         לאחר שמיעת טענות הצדדים ולאחר השלמת כל המסמכים על פי הסכמת הצדדים מיום 20.12.12, הנני מחליט כדלקמן:

א.         א)         סעיף 56(ג) לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981 קובע: "תגמולי הביטוח

יחושבו באופן שיביאו את המוטב ככל האפשר למצב שהיה בנמצא בו אילולי קרה מקרה הביטוח" ובעצם, סעיף זה הוא ביטוי לאחד מעקרונות היסוד של הביטוח- עיקרון השיפוי, אשר מטרתו להביא את המבוטח, ככל האפשר, למצב בו היה נמצא אילולא קרות מקרה הביטוח ולכן, בנסיבות אלו, יש לשפות את התובעת על ירידת הערך של יום האירוע. (ראה רע"א 3577/93 הפניקס  הישראלי חב' לביטוח בע"מ נ' אהרון מוריאנו, פ"ד מח(4)70, 82- 83).

ב)         החזרת המצב לקדמותו משמעותו, שהרכב יושב למצבו ערב התאונה וכך תשופה התובעת באופן שיביא הרכב למצבו - לפני קרות התאונה, רוצה לומר, השיפוי חובק בחובו סילוק תוצאותיה של התאונה הנובעת מירידת הערך, בהשוואה בין ערב התאונה ולאחר התיקון.

ב.         לאור הנ"ל מקבל אנוכי את הערכות שני השמאים, כפי שהרכב הוערך ביום האירוע קרי, סך של 134,986 ש"ח ומסך זה יש לחשב את ירידת הערך המוסכמת בשיעור של 19%, המגיע לסך 25,647 ש"ח.

6.         א.         העולה מהאמור לעיל ומהמסמכים שצורפו לכתבי הטענות ובלוקחי בחשבון את מלוא הסכום שהתובעת שילמה עבור שכ"ט שמאי - אם כי מסכים אנוכי לטענת הנתבעת, שהשכר שנגבה הוא מעל ומעבר לסכומים הנגבים על ידי שמאים המגישים חוות דעת מטעם חברות הביטוח.

שקלתי אם יש מקום להעניק לתובעת הסכום שגבה ממנה השמאי, כאשר היא החליטה לקבל חוות דעת משמאי פרטי מטעמה, אך עניין שכרו של שמאי - אם מאן דהוא סבור שהוא גבה מעל ומעבר לכללים, הרי שעומדת בפני הטוען כך האפשרות לפנות למוסדות המתאימים, ברם מאחר והתובעת נשאה בפועל בשכר טרחה זה - לא מצאתי שיש מקום לגרום לה חסרון כיס בגין תאונה, שאין היא אחראית לה.

על כן, מכל המסמכים שצורפו לכתב התביעה עולה, שסה"כ נזקיה של התובעת מגיע לסך של 58,135 ש"ח הכולל בחובו: נזק ממשי לרכב בסך של 28,710 ש"ח, שכ"ט שמאי סך של 3,778 ש"ח, ירידת ערך בסך של 25,647 ש"ח (לפי שיעור מוסכם של 19%) ומאחר והנתבעת כבר שילמה לתובעת הסך של 44,694 ש"ח (ראה סעיף 8 לתביעה), הרי שהיתרה הבלתי מסולקת שעל הנתבעים לשלם לפי פסק דין זה היא בסך של 13,441 ש"ח.